פרק II: פגישה עם רע שבא ממרחקים – האין זאת השמחה?, חלק ב'

הב לך
1 סכין גילוח חד-פעמית,
1 חיים,

קלוף את העור
תוכך תצרור
טעם בכפית
וקרא בדרור:

אני פרח בלתי תלוי,
לא בממטר, ולא באור,
אני פרח בלתי תלוי,
הו, הו…

הו, היה זה אחד הפזמונים האהובים עליי וגם שיר הנושא מאלבום הצמיחה והקמילה של דם, צפרדע, כינים, שהעלה אותם לגדולה אך גם הצניחם תכף ומיד לאחר שהתגלה כי השלשה היא למעשה מדען סורר (א-דם) ששיבט עצמו פעמיים כדי לחסוך מעצמו עבודת צוות. היה זה גם השיר שהתנגן בחלל-ללא-חלל בו ריחפתי עתה בגמלוניות מה, עדיין מחולזנת מקרסול ועד מחוש. שלא כפרחם של דצ"כ, אני דווקא נתליתי בין שמים וארץ, מונפת בידי כוח כבידה משונה, שהחזיק אותי באגביות כמלצר המניף סלסלת לחמניות. צפתי בערפל ככדור פורח מתלמד, נעה ונדה בחפשי אחר נוסע תאב סיבוב. חיפשתי את חיי, שנמחו מזכרוני כרשימת מושגים בהיסטוריה ביום שלאחר בחינת הבגרות. גופי החל לרצד, חזור והעלם, שוב והופע, מזכיר לבטיו של כלב זקן אם לצאת או להכנס. חשתי בבירור כרכיכה: נטולת עצמות, מסגרת אשראי או דחף להשתפר. ראיתי הכל מלמעלה, כאילו ריחפו מעל ראשי שתי עיניים חיצוניות, שיכלו לנוע במעגלים סביב צירים נפרדים.
"ומה דעתך על המרחק שבין הצב לחלזון?" ראיינתי לפתע את מר שמרץ-"ראש ביצה", הפרופסור בקורס "ביולוגיה ריאליסטית לאנשי ספרות חסרי מושג" מלימודי התואר הראשון.
"אלו אמונות אחיות בשבח האיטיות, ואולם, התכנסות האחת יבשה ושל השניה רירית ודביקה". דיבורו נעצר לנוח לאחר כל הברה וריאותיו נזדקקו לקצבת אוויר מחודשת בתום כל מילה שנתארכה. בהסבו הצידה הלך עורו ונחרש שורות שורות של קשקשים יבשים, צפופים וקשיחים. מר שמרץ נהפך לצב. מר שמרץ היה צב מאז ומתמיד.
נמלאתי אז ידיעה, שדמתה מעט למתקפת משפטי המזל הזכורה לרע, אך גללה אמיתה רחבה בהרבה:
העולם נחלק לאנשי צב ולאנשי חלזון, למהירים ולאיטיים, לאיטיים פחות ולאיטיים יותר. הייתה זו החלוקה החשובה ביותר בין הפרטים אשר נודעה לאדם. ידעתי שעליי להאחז בה כבגבר חובב נקיון. עוד אני חושבת ושיח תותים צהלולי הפציע במקום כס המרואיינים. שמחתי שאכלתי לא מכבר, היות שהשיח משך אליו בין רגע עשרות צבים מסוגים שונים, שהלכו נמרצות מקצוות תבל כדי לאכול מפירותיו. האיטי תמיד יגיע אל התות המצומק, בערוב ימיו, וימות מרעב (משפט מצויין לספר ילדים, אגב). כזה גם יהיה דינו של העולם לולא… אצילו. אני. מארי אמנטל, בלשית פרטית, פקועת פוטנציאל וחדת ציפורניים, תחובה בתוך גרביון של צב. כך, לפחות, אני מניחה, שכן מי מממן את התלבושות המגוחכות הללו? שמעתי את הקריאה השלוחה, המכוחכחת, שהתקרבה וכמו בקעה מתוך אזניי: "מארי…. מארי…..".
הייתי משיבה מיד, כמצופה וכראוי, לו רק ידעתי איפה אני.
"מארי…! מארי…!", הצטרפתי לקריאה.
חרף הנסיבות לא היה בקולי שמץ נואשות, שכן בפעם הראשונה מזה שעתיים חשתי בנוח בחליפתי המושמצת, במציאות החסרון ובמסע החיפושים הנובע ממנה. הוצאתי מכיסי מצה מלבנית חלקה, שעל אף אכילותה סווגה בתנאים אלו כגלויה מיוחדת למרחקים חריגים. נטלתי מזלף דיו מחורר והצהרתי בנקבים: "אני חיה".
"אין צורך במידה כזאת של רגשנות", התפרץ ג. אל הערפל במזוודת הספורט העננית, "הממצמצב הקדוש לא יוכל להשאר מורדם לאורך זמן. זהו המעבר הצדדי שלנו, אל מעבר לזמן. קפצי פנימה. פנינו – ליפן!"

מודעות פרסומת

~ של boleshet ב- מרץ 29, 2013.

תגובה אחת to “פרק II: פגישה עם רע שבא ממרחקים – האין זאת השמחה?, חלק ב'”

  1. […] לחלק הבא >>> […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: