פרק II: פגישה עם רע שבא ממרחקים – האין זאת השמחה?, חלק א'

ג. היה אות אחת יותר מדי לעיכול. גרגור בודד מן התמיסה הזאת והטעם נשאר לצמיתות בזוויות הפה, עששתי, דלקתי, מגיח בדיוק כשחשבת שהצלחת לשכחו. הנה נכנס שוב הממזר מן הדלת האחורית, רכוב על סיפור מותו שלו, כמלאך המוות המספר בדיחה לקורבנותיו על מנת שיחבבוהו.
חיבת יתר לצבים ולעצמות ניחוש, כך חשבתי בתור הזהב של שותפותנו העסקית, אינה עניין לענות בו. לכל היותר יש בה כדי ללמד על פגיעותו הסמויה של הסמוראי המלומד, החובק חרב שלופה בשנתו לעיניו הלטושות של ג'ירולמו סבונרולה, מגנו הרוחני. בקיאותו המתמיהה בקבלה הצבתאית אף הועילה פעמים לפיצוח תעלומות סתומות, בייחוד אלה שנגעו בצבי מחמד שברחו לבעליהם על מנת לחיות חיי חופש וגילוי עצמי. הסכנתי עם זה, כשם שמסכינים עם רהיט לא מוצלח שקיבלת במתנה מקרוב-משפחה נוח להיעלב. לשם כך נועדו מגירות ולשם גם שלחתי את ג., היישר אל מגירת הגרביים העמוקה של נשמתי. כלל ידוע הוא שכל גרב חסרה סופה להתגלות, אך הגרביון, לעומת זאת, נהנה מאוטרקיות מלאה, ולא כל שכן הגרביונת המסויימת הזאת, שסופחת כעת ענני אבק בדרכה אל פתח הפיר בלוויית חשמן שמנמן שפותח דלתות מעבר באמצעות שבב מתכת חכם שתקוע בזנב קטנטן ומרופד. נשאבנו מעלה שלב אחר שלב עד שנפלטנו ביריקה אל דו-אופן שנגרר על ידי מחולזן נמוך קומה בשכמיה שחורה. ניידת משטרה רחרחה את השטח בשקט של מחוג המגשש דרכו אל שעת הפתיחה של הפאב השכונתי. "האם עצרה אתכם המשטרה אי פעם בדרך? שקיפות אינה מתכונותיכם הבולטות, כמדומני", קיוויתי לאנקדוטה מבדחת או מסיחת דעת למצער. לפתע היכתה בי ההכרה שאני עומדת לפגוש בג. בחליפת חלזון מיוזעת. לא, כי צחקתם. "נעבור בדירתי או שהעסקה מבוטלת" דרשתי ברוב תוקף, הגם שלא ידעתי עדיין מהם קלפי המיקוח שבידי. הקטר נהם ואילו החשמן נופף בתמונת הגוויה אל מול עיניי. "על אחת כמה וכמה, ידידי. כאן שמאלה".
צמד מלוויי עמדו על סף הדלת בקוצר רוח שעה שניסיתי לבחור מלבוש עוקר לבבות מחוסרי פעימה. ארוני הושיט לי תלבושות מבלי להישיר אליי מבט; שמלות קצרות או ארוכות מדי, מקטורנים מהוהי צבע, חולצות קומוניסטיות וסרבלי בית עם הדפסי כתמים. סקירת האפשרויות הובילה אותי למסקנה הבלתי נמנעת כי הגרביון החלזוני הוא האפשרות הסבירה והמחטבת מכולן, על אף החטוטרת והצבע העשבי. לצורכי ביטוי עצמי, השלמתי את המראה בנעלי עקב מחודדות. יצאנו לדרך.
דהרנו בחשכה מרחק בניין אחד בלבד. לא ייאמן. מדי יום ביומו זרקנו את שקית הזבל באותה מכולה יודעת-כל, קנינו את מנת הפטרוזיליה שלנו באותה מכולת מזופתת, איחלנו עיקור מוצלח לאותם שכנים מתועבים. את התיק האחרון שלנו חילקנו בינינו כשני הורים בהסכם משמורת מלוכלך על ילד משותף. איש מאתנו לא רצה בילד הזה. הוא נמנה על הילדים המרגיזים ששולחים את הוריהם אל חדר המיון מדי חודש בעטיו של מבצע הצלה כושל. משאפסה אמונתנו ביכולת התעשתותו, ניסינו להטיל את הטיפול בו זה על זו בתרצנו את אי כשירותנו בהצטדקויות מזות חרפה, כגון: "אינני מעוניינת למות" או "הגיעה שעתי לצאת ליפן ולמדוט בהרים". אחרי ככלות הכל החזרנו את הכסף למזמין והכרזנו על פשיטת רגל. כעבור כחודש, אולי יום לאחר שהשתחררתי מהכלא, כבר קיבלתי גלויה מקיוטו ובה ודאות חותכת: "אני חי". הנקניק הפרוס הזה היה כאן כל הזמן, מה? היטבתי את שיערי בתוך כובעון הניילון הנצמד, הזקרתי את מחושיי בגאון וטיפסתי עם הפמליה השתקנית עד לקומה האחרונה. ניחוח אטריות טריות ותבלינים חסרי שם פיתה אותנו מעבר לדלת היחידה שנראתה בקודקודה של עליית הגג. החשמן התפרץ פנימה יחד עם ידידו הנמוך ואני השתרכתי מאחור, משהה לעוד רגע קט את מבוע הזעם שכבר התחיל לפעפע מרקותיי.
ג. גהר מעל הכיריים בתנוחה מוכרת לעייפה. הוא בחש בסיר, כיבה את האש והתקדם אל השולחן הערוך למשעי שניצב במרכז החדר. "אכלו!", ציווה.
סטרתי לו.
ממידת הקרישה, החספוס, שיירי הפרווה וטמפרטורת עורו הסקתי שפניו גולחו לפני יומיים, שהוא עדיין משתמש במי קולון זולים, שהוא אימץ חתול, ושהוא מת לפני שמונה עשרה שעות לערך. רציתי תשובות, אך יותר מכך שיוועתי לאוכל.
האטריות היו מלאכת מחשבת של מהות וחומר, צינורות מסולסלים אל עולם האידיאות, המשלוח המיוחל שבושש לבוא. צתתן נאלח, סיכמתי בזמן שהתענגתי על כל לעס ובלע. קול רוכסן, חריקת גלגלים, נהמת מנוע ולפנינו התנוססה מזוודת ענק דמויית מכונית מירוץ, כלי התחבורה השלישי שלי להערב.
"עלינו לצאת, ללא שהות. כלומר, ללא שיהוק. רכך [כך קראו לקטר] ישטוף כלים ושלושתנו נמשיך מכאן".
"יש רק עניין אחד להשלים לפני היציאה למסע" – להשקות את הקקטוס? להאכיל את הדג? – "איך לומר זאת מבלי להרתיע? וובכן, שרי, עליך להואיל למות, במטותא, בדקה הקרובה, אם ייטב הדבר בעיניך". הוא הגיש לי כדור צהוב, מנוקד בכתמים אדומים.
שבועות של חיי שפל, התרפסות בפני בכירי עירייה, שמרטפות במסווה חיפוש ילדים במשחק מחבואים, ועכשיו אוריד את המסך על תיאטרוני העגמומי?
כן, ודאי, המתינו לרגע עד שאחמוק מכאן ולא אחזור לעולם.
פתחתי את פי.

לחלק הבא >>>

מודעות פרסומת

~ של boleshet ב- מרץ 27, 2013.

תגובה אחת to “פרק II: פגישה עם רע שבא ממרחקים – האין זאת השמחה?, חלק א'”

  1. […] לחלק הבא >>> […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: