פרק I: הצב המנמנם, חלק ה'

בסוף מסענו האווירי נחתנו בלבו הרבוע ורב התאים של פרח לוטוחסה נבול, ממנו ליחך הצב בגניבה אך ירק בריש גלי. קרקעית הפרח הקרירה התבררה ככיתת לימוד שנועדה לאוכלוסיית החלזונות ששכנה במקום, או כך לפחות נדמה לי באותם רגעים. הצב סימן לי לשבת על אחד הכסאות הפנויים אל מול לוח מלבני גדול, שעליו צויירה בגיר קונכיה ספירלית שנהפכת כעבור עשרים שלבים לשריון צבּי. בכל שלב הופיעו על הקונכיה אותיות רבות יותר בשפה שלא הכרתי. בעודי בוחנת את השרטוט, נטלו את הצב מספר חלזונות מגודלים במסיכות. הוא דווקא התייחס למצב ברוגע ראוי להערצה, בעיקר בהתחשב בזה שאחד מהם טיפטף לפיו נוזל רותח ממין כלשהו. מהבעות פני החלזונות שהיו עדים למעשה הסקתי את מסקנתי הראשונה ליום זה: החלזונות היו בני אדם בתחפושת.

"הבה נתחיל!"

מאחוריי התגלגל כרעם רחש רירי נמרץ שנע לקדמת הכיתה. התכנסתי עמוק אל תוך קליפתי לנוכח הענק הנרגן שנעמד מולנו בתוך גרביון תולעי שניחן בחטוטרת ובחורים לידיים. מצווארו השתלשלה שרשרת בוהקת ששובצה באבנים ורודות. היה זה גבר שבטח בגבריותו.

המדים נראו נוחים ועוצבו בכשרון מסויים, לרגע אפילו יכולתי לדמיין את עצמ —

"מה איתה? חלזנו אותה!"

אוי. שכחתי את עוגיות המזל ברכב. האם אני מזדקנת או נסוגה אל דפוסים מוכרים של חוסר אחריות טיפש-עשרי? חלזונקבה הגיחה מאחורי הקלעים והגישה לי גרביון דביק משלי, שריחו העיד על כך שאין זו הפעם הראשונה שלו בתפקיד. הוא היה קצת קטן עליי, אבל הוחמאתי מבחירת המידה. הרגשתי כמו צעצוע זדוני שעודד חוסר היגיינה.

"הצב שב אלינו היום סוף סוף, אך לא בלא קורבן".

"מה! המגילה?" זעק אחד הנוכחים בעיניים שהלכו והפזילו עד שהתקבעו במקומן והתעוורו. הוא פונה.

"הס! מגילת הקונכיה ממשיכה להיכתב כתמיד. הצב חי, הלפיד עוד בוער, אבל כפי שאתם יודעים הגענו זה עתה אל סימן הפיסוק ה-8,429,304 ומכאן, שבסוף המשפט שלאחריו, נעמוד על ספו של הסימן ה- 8,429,305"

צווחות והתעלפויות נשקפו מסביב.

"אם לא נפעל בקרוב, כשהצב ישהק את שיהוקו האחרון יגיע גם קיצנו. למרות מה שכולם חושבים, הסימן ה-8,429,305 אינו חייב להיות הסימן האחרון, אבל לשם כך עלינו למצוא את ההמשך הקדוש. סופר הסת"ם שלנו כותב לאט ככל שידו משגת, אבל באין אפשרות להפסיק, הזמן שנותר לנו מעולם לא היה קצר יותר"

ה-הה, המגילה היא תנ"חלזוני שמכיל רק את ספר בראשית. עלינו למצוא את ספר שמות החדש! התחלזנתי.

"משהו אמיתי צריך לקרות, משהו תנ"כי, שיתמצת מהות שורשית ובלעדית, משהו שנספר עליו לדורות הבאים. ניסינו במשך שנים לחוות, להתנסות, להתעלות מעל היומיומי והקיצוני המתבקש, אבל הכל תמיד חזר על התבניות הקיימות שוב ושוב ושוב. אינכם שומעים על כך בפעם הראשונה. אתם הקבוצה החדשה שנבחרה כדי לחוות את שלא נחווה מעולם. נסו לא להתאבד, זה לא מקורי. יש לכם פחות או יותר שבוע, אולי קצת יותר. זיכרו שיש הרבה אנשים המעוניינים שהשחור הגדול יכסה את הארץ. הצב כמעט נתפש בידיהם בשליחותו האחרונה, אך למזלנו הוא ניצל, לא הודות לכושר ההמצאה של הגברת מארי אמנטל, המכבדת אותנו היום בנוכחותה"

החטוטרת שלי התנודדה באי נוחות או משום שמישהו ניסה להתנפל עלי מאחור.

"אסור לנו לבזבז זמן מיותר. אתם משוחררים".

תהיתי כיצד לשכנע חלק מהנוכחים להשתתף בטרגדיה עקובת דם המבוססת על סיפור אמיתי, שאכתוב לכבוד משימתנו החדשה.

"מארי, הישארי כאן. עלינו לדבר", נהם לעברי הנואם האימתני וריסק את תקוותי המנצה.

שירכתי את שובל הריר הכוזב שלי אל החדר הצדדי. הוא סגר את הדלת, הסיר את מצנפת מחושיו ואמר בלחש:

"מה שאמרתי להם עכשיו – הכל שטויות!

הם רק חבורה של פתיים שחברים בכת חלזונות אסכטולוגית שהסכימה להעניק לצב , הנתפש גם על ידיהם כמלך הברואים, מחסה בטוח ברגע שנתבקשה לעשות כן על ידינו, אנשי הצב. לצערי הם מצטיינים אך ורק בהיסטריה ולכן העדפנו להפטר מהם לזמן מה. יש סיכוי, קלוש ככל שיהיה, שתוכלי לעזור לנו לפתור את הבעיה. אנחנו פונים אליך לאחר זמן ממושך של ניסוי ותעיה. רבים לפניך ניסו ונכשלו. אנדריי מורקוב, המיסטיקן שנרצח על ידי הגזר שהופיע במהדורה האחרונה של ספר שיאי גינס, טען לפני מותו שהחמצנו משהו גדול ופשוט כחוט השערה. חרף כל מחקרינו, אנחנו עדיין לא מבינים מה גורם לצב לשהק וזה עלול לעלות לנו ביוקר"

"אז כל העניין עם הצב והשיהוקים עוד עומד בעינו?"

"כן, הכל מלבד עניין המגילה וסימני הפיסוק"

"הממ.. זה דווקא היה רעיון לא רע… ויש לנו עוד שבוע?"

"משהו כזה. קשה לדעת, כי אנחנו עוד לא יודעים מה הסיבה לשיהוקיו ומתי ייתקף שהקת בפעם הבאה. לכן הרדמנו אותו, לבינתיים"

הייתי בטוחה שהשקו אותו באליקסיר מלחלח מיתרי קול.

"הגיע הזמן שתגיד לי את האמת. אני מופיעה בדפי זהב תחת "שרברבית פשעים". לא שם מצאת אותי. חוץ מזה, מזמן לא היה לי לקוח מרוצה. איך שמעת עליי?" לפעמים אפילו חשדתי שיורש העצר של מאוריציה אינו אלא ידיד דמיוני ששולח לי גלויות רק מאי נעימות.

"האם את מזהה את הדמות בתמונה?"

היה זה ג., שכוב על צדו ליד כסא שבור.

"אני מתנצל על התמונה הבלתי מוצלחת. ממבט ראשון אפשר לחשוב שהוא רק נח. אבל לא, הוא מת"

ולא מגעגועים, החוצפן. "אין סיכוי", השבתי בזלזול מופגן בהקשה החובבנית של עמיתי.

"הוא מת. ניסינו להציל אותו, אבל הגענו מאוחר מדי. בכיס שלו מצאנו את כרטיס הביקור הזה". המ. כרטיס הביקור המשותף שלנו. "כך הגענו אליך". לב שותת צוייר מעל שמי בכשרון לא מבוטל.

נזכרתי בשיחה שדחקה בי להזמין כרטיסי ביקור חדשים לעצמי בלבד.
אני: "צריך להזמין חבילה חדשה.
מתי יבוא יום ונוסיף גם את שמו של ג. ג'וניור?"
"בלופ". השיב הדג בטקסט מוכן מראש.

"יש גופה?" לא היה זמן להתמהמה.

"יש".

"קחו אותי אליו". דרשתי. הגיע הזמן ליישר את ההדורים.

לחלק הבא >>>

מודעות פרסומת

~ של boleshet ב- נובמבר 8, 2010.

תגובה אחת to “פרק I: הצב המנמנם, חלק ה'”

  1. […] לחלק ה' >>> […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: