פרק I: הצב המנמנם, חלק ד'

צעד סיכל צעד והזמן, ידעתי בוודאות, הלך ואזל כתאי מוח מול כתבה טיפוסית בעיתון או מופע אוונגרד תיאטרלי. נזכרתי בסרטו של פיטר גרינאווי שכולו עצמים דוממים שמתחלפים כל כמה שברירי שניה ונמנים בזה אחר זה ללא תכלית. העולם דיבר בשפה זרה, אירוע מצער עם משנהו, ואני הייתי הילדה הקטנה שמבינה רק את הקטעים שבהם הזוג שעל המסך מתנשק בלהט. לפני כחודש עוד יכולתי להרים את השפופרת ולחשוב בקול רם לאזניו ולפרקים גם לאיבריו השונים של ג., אך מאז הוא כבר הספיק לכנות אותי "טיטאניק שלי" ו"קיפוד שצומח פנימה" ולהיעלם אל תוך הערפל. כך לפחות דמיינתי לעצמי. ייתכן מאד שהוא עדיין גר באותה מאורה טחובה ברחוב קמינסקי. חיים על סף טביעה היו התחביב שלי, אך אולי באמת הגיעה השעה להחליף מקצוע, מין או השתייכות דתית? הייתי צמאה לשינוי, אך הסתפקתי במיץ גויאבה, לזכר הימים הטובים.
חבילת כרטיסי הביקור החדשים שלי עוד המתינה לי על השולחן לצד מספר עלונים מנקרי עיניים, כמה מכתבים וגלויה חיננית ממחזרי הנאמן, יורש העצר החביב של מדינת מאוריציה, שאת חייו הצלתי לפני כמה חודשים מפני קלדנית שאפתנית ואחוזת אמוק.

משכתי כרטיס מראש הערימה.

סוף סוף אפשר להתחיל לעבוד. נעלם אחד כבר יש ואם לא אמהר, קרוב לוודאי שאצטרף גם אני לרשימת הנעדרים. העדפתי להשאר בחוץ, שכן תיעבתי אירועים המוניים. חוברת המתנות שהגיעה עם פירוט הוצאות כרטיס האשראי שלי מעולם לא הייתה מרגיעה יותר. שיככתי את המועקה הצבית בעולם דמיוני של חגורות הרזייה אדיבות ונשפי סכו"ם מפוארים. החיים, כמדומה, נמצאו במקומות אחרים ומה שחוויתי אני היה כשאריות מזון תועות שכיערו את חיוכו המלגלג של העולם. זה לפחות מה שניתן היה להסיק לאור פעולתו העיקשת של איזה קיסם תקיף שניסה להדוף אותי ממקום למקום בשעות האחרונות, ובחיים בכלל, אם חושבים על הדברים מתוך פרספקטיבה בונה. לכל השיות הנקודים והנימפות הצורחות! הצב כבר היה בידי, הפקידו בידי את האוצר היקר ביותר של העולם, אולם קופסת העצם חסרת התוחלת שלי התנתקה כך סתם באמצע השליחות, עקב כאב ראש מטופש, והניחה לגנבים רצחניים לחמוק אל הלא נודע עמוסי שלל. יותר מדי אנשים הבינו שיש להם יותר מדי זמן פנוי בידיים ושמוטב לנצלו לצורך מעשים קיצוניים ומותירי חותם. ניגשתי למגירת המזכרות שלי והוצאתי תקליטור שקיבלתי לאחר מספר עפעופי אקדח מאחד האדריכלים הראשיים בעירייה – 'וויקימפדיה- תקליטור המפות השלם'. כשהתוכנה עלתה נתבקשתי להזין שם של רחוב ומספר. "הצהבת המנוצחת, 35". המחשב השמיע צפצוף נרגן. לרגע חששתי שהקלדנית המטורפת שוב בעקבותיי, אך אז נפתח חלון שהסביר באדיבות: 'הכתובת אינה נמצאת במאגר'. כמובן. הזנתי כעת רק את שם הרחוב וכשהתקבל השרטוט לחצתי על הרווח שבין בניין 33 ל- 37. החלון שנפתח הפעם אמר כך:

"בעבר עמד בקואורדינטות אלו ארמונו הקטן אך רב ההוד של הוד שריוניותו, צבתולומיאו. לאחר שהוגלה המלך, נהרס הארמון לפקודת השליט ומפאת כבוד לזכרו הותירו מרווח נטול מספר בנקודה זו. בשנים 2008 ו-2009 שלושה דוורים נמצאו שם עירומים ואובדי דרך וכיום הם נמצאים תחת השגחה פסיכיאטרית בבית ההבראה "יד למעופף" שבעיר"

כשחזרתי למקום עמדתי במרווח וצעדתי לאורכו הלוך ושוב, מקווה שאחת המרצפות תתמוטט מתחתיי או שאחווה התגלות כלשהי. "פססט", קרא לי מישהו או משהו מכד נוי ענקי שעציץ בגוניה מדומה ננעץ באמצעיתו.
"תהיתי מתי תשובי הנה. לא יכולתי להגיד שום דבר מקודם כי חששתי שהם עדיין בסביבה".
הוד ירקרקותו התגלה כרובוטריק בעל כישורי התעצצות.
"הייתי בטוחה שחטפו אותך!"
"למדתי כמה טריקים באלפיים שנות חיי. אני אמנם עוד חלש, אבל תרגיל העציץ עובד תמיד. העוללים האלה לא יכולים לעולל הרבה בלאו הכי. עכשיו, על כל פנים, אצטרך שתשאי אותי עימך. השקעתי יותר מדי אנרגיה בתרגיל האחרון ועליי לנוח"
"כן. המזוודה אצלם?"
"אכן. הם עוד חושבים שאני בידיהם כנראה. קחי אותי יחד עם הכד, אני בטוח שהוא לא יחסר לאף אחד"
הכד שקל כמו כוכב לכת ננסי עם תסביך כבידה. שלא בניגוד לכל ציפיה, לאחר שני צעדים כבר חשתי במטח אטבי כביסה שניתך על ראשי. אישה זקנה עם נדודי שינה ומטפחת קומנדו מחתה על כך שהרכוש המשותף של הבניין, סלע האחווה הבין קומתית, נלכד בשבי. כמה אורות נדלקו והסולידריות התנפצה כעבור מספר קללות עסיסיות שהחליפו הדיירים המנומנמים. לא היה לי ספק, נעלי עקב הן המצאה מגוחכת. מזל ששכחתי אותן ויצאתי בנעלי בית.
"לאן הולכים, אגב?"
"למכסה הביוב בחצר האחורית של בניין 33. היק!"
הוא שיהק!
פתחתי את מכסה הביוב והרכבתי את כבוד גחוניותו על גבי.
"למה בחרתם בי, בעצם?" שאלתי בזמן שירדתי בסולם, מנסה לשמור על נעלי הבית שלי מנפילה.
"הכל יתברר בקרוב. פולו-קולו-מורידיאנדי!"
ענן סרוח צף תחת רגלינו.
"עלי".
ריחפנו בהיכל תת קרקעי אפל שהלך והתבהר ככל שירדנו למטה. קבוצה של חלזונות מגודלים נופפה במחושיה לקראתנו מן הקרקעית.
"ברוכה הבאה לארמון שלי", אמר הצב, "עכשיו אפשר להתחיל".

לחלק ה' >>>
<<< לחלק הקודם
<<< לחלק הראשון
מודעות פרסומת

~ של boleshet ב- נובמבר 4, 2010.

4 תגובות to “פרק I: הצב המנמנם, חלק ד'”

  1. לכל השיות הנקודים והנימפות הצורחות – זה פשוט נהדר!!
    היה שווה לחכות!!

  2. הוי, תודה על התגובה המשמחת!!!

  3. פלא פלאות. מסיימים לקרוא ומגלים תעלומה. החלל הריק שבחיינו נעלם. מי חטף אותו? צב משהק. לאן?

  4. […]  לחלק ד' >>> […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: