פרק I: הצב המנמנם, חלק ג'

כמו בסיפור על הקוף שהפריז באכילת פירות ונעשה שמן מכדי שיוכל לצאת מבעד לפירצה שבגדר הגן האסור, כך גם הרדיו-דיסק שלי סירב לפלוט החוצה את הדיסק שהכנסתי לתוכו לפני עידני עידנים. ברגע התנעת הרכב השתלטה על תודעתי הנוהגת מדיטציית הדמיון המודרך של קבוצת הניהיליסטים האנונימיים שלי, אליה נהגתי ללכת מפעם לפעם בחודש האחרון.

"אתם מוציאים את התותח,

את הגרזן,

את רימון היד,

את המרגמה,

 

 

[…]

את פצצת האטום, סוף סוף,

ומפעילים את כולם בבת אחת.

 

 

[פאוזה]

בום קסום.

קול פיצוח רם ומשבר איברים נשמע בחלל ואז –

דממה עמוקה וארוכה לאין גבול.

אתם לבד.

 

 

 

 

 

הכבישים ריקים, וגם התורים, המכללות, המוסדות, הבתים. אין מי שירגיז אתכם בנהיגה, נפטרתם מכל כתבי העצות לחיים טובים, אין מי שיגרום לכם לחבוט את הראש בשולחן, אין מי שייצר זבל, אין."
כמה מרגיע.
"אתם יוצאים מביתכם ולא שומעים אף קללה, לא מריחים עשן של סיגריה, לא דורכים על מסטיק שמישהו ירק ארצה ללא רחמים. אין יותר מלחמות, אין יותר ויכוחים, אין יותר מישהו שרוצה למחוץ אתכם עד עפר. אבל עכשיו" —
הנה מגיע הקטע השנוא עליי  — "אתם לבד לבד. אין מי שיכין לכם פאד תאי. אין מי שיטיס את לו ריד לארץ. אין יותר לו ריד. אין עם מי לדבר. אין את מי לשנוא. כולם פרחו להם. כל מה שיש לכם הוא אתכם, וזה רע מאד".

איפסתי את הווליום. הם ידעו שכולם מאפסים את הווליום בשלב הזה, אך טענו שככל שהמצב משתפר, כך גם ניתן לשמוע יותר ו"לקבל את האמת המרה על עצמנו". כן, למעט מניפולציות שפלות וקרבות סיף בלתי מבוקרים, לא היה לקבוצה הרבה להציע, אבל אולי בשבוע הבא יהיה יותר טוב. הרעב המשיך להציק לי, אך הוטלה עליי משימה מסתורית ונותרו לנו עוד כחמש דקות נסיעה לערך עד לרחוב הצהבת המנוצחת 35.

"הרדיו לא עובד, אני מניח?"

"לא, לדאבוני, אלה שהתפוצצו באפוקליפסה המוקלטת לפני כמה שניות עקרו את האנטנה"

הוד ירקרקותו ישב בתוך כס המזוודה המבריק שלו ונראה שקוע במחשבות קודרות לאורך הנסיעה כולה.

"אני יכולה לשיר משהו אם תרצה. איזו מוסיקה אתה אוהב?"

נכון, אבל לא ידעתי מה לומר. כשניסיתי מקודם לשאול אותו לאן אנחנו נוסעים, איך הוא הגיע למזוודה הנוסעת ובכלל, מה גורם לו לשהק, הוא השיב בשתיקה ובמצמוץ עד.

"רציתי להאזין לחדשות. אולי הם כבר יודעים משהו, עלינו לשמור על עירנות"

נשמע כאילו בן שיחי לא דיבר זמן רב וקולו בדיוק התנער מרגבי אדמה שנדבקו אליו במשך ביליוני שנות אבולוציה.

"אני מצטערת. אפשר להכנס לתחנת הדלק הקרובה ולחכות שם עד למבזק הבא"

"אין צורך. כבר הגענו".

הצדק היה עימו. הצהבת המנוצחת 33, הצהבת המנוצחת 37, אבל היכן נמצא מספר 35?

"לא ניתן לראותו מכאן"

"ברשותךָ", שירבבתי את הצב לתוך המזוודה ויצאתי אל הרחוב, שנראה רחוב מגורים רגיל שברגילים.

כמה דקות או שעות לאחר מכן מצאתי עצמי חבולת ראש ופנויית אצבעות. חתול רשע הסתכל עליי באכזבה אימהית.

"הדוכס שלח את חיצו אך הנץ עף מזמן". אכן, חשבתי לעצמי, יושבת על המדרכה ומסיעה את עיניי הלוך ושוב, מ-33 ל-37 וחוזר חלילה, ללא הועיל. הרגשתי צורך עז במנת שטיפת מוח מפיחת תקווה.

"אתם מוציאים את התותח,

את הגרזן,

את רימון היד,

את המרגמה …"

 

 

 

 

נסעתי הביתה.

 

 

 

 

 

 

 לחלק ד' >>>

<<< לחלק הקודם
<<< לחלק הראשון

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

~ של boleshet ב- אוקטובר 31, 2010.

3 תגובות to “פרק I: הצב המנמנם, חלק ג'”

  1. כמה טוב!! אני מזמין עוד מנה של צב עתיק, מגולגל בסיפור משובח ומוגש על ידי מלצרית חשופת לב. אנא המשיכי להזין אותנו בגורמה הספרותי הזה! אבל אני רוצה נזיד!! נזיד מהביל עמוק ואינסופי מקדירה שיש בה מצולות אין חקר!! לסיכום אם כן, אני מזמין מאותה המנה רק מכפיל בגודל ומוסיף צ'יפס מטוגן באש הגהיהנום.

  2. […] <<< לפרק הקודם […]

  3. […] לחלק ג' >>> […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: