פרק II: פגישה עם רע שבא ממרחקים – האין זאת השמחה?, חלק ב'

•מרץ 29, 2013 • תגובה אחת

הב לך
1 סכין גילוח חד-פעמית,
1 חיים,

קלוף את העור
תוכך תצרור
טעם בכפית
וקרא בדרור:

אני פרח בלתי תלוי,
לא בממטר, ולא באור,
אני פרח בלתי תלוי,
הו, הו…

הו, היה זה אחד הפזמונים האהובים עליי וגם שיר הנושא מאלבום הצמיחה והקמילה של דם, צפרדע, כינים, שהעלה אותם לגדולה אך גם הצניחם תכף ומיד לאחר שהתגלה כי השלשה היא למעשה מדען סורר (א-דם) ששיבט עצמו פעמיים כדי לחסוך מעצמו עבודת צוות. היה זה גם השיר שהתנגן בחלל-ללא-חלל בו ריחפתי עתה בגמלוניות מה, עדיין מחולזנת מקרסול ועד מחוש. שלא כפרחם של דצ"כ, אני דווקא נתליתי בין שמים וארץ, מונפת בידי כוח כבידה משונה, שהחזיק אותי באגביות כמלצר המניף סלסלת לחמניות. צפתי בערפל ככדור פורח מתלמד, נעה ונדה בחפשי אחר נוסע תאב סיבוב. חיפשתי את חיי, שנמחו מזכרוני כרשימת מושגים בהיסטוריה ביום שלאחר בחינת הבגרות. גופי החל לרצד, חזור והעלם, שוב והופע, מזכיר לבטיו של כלב זקן אם לצאת או להכנס. חשתי בבירור כרכיכה: נטולת עצמות, מסגרת אשראי או דחף להשתפר. ראיתי הכל מלמעלה, כאילו ריחפו מעל ראשי שתי עיניים חיצוניות, שיכלו לנוע במעגלים סביב צירים נפרדים.
"ומה דעתך על המרחק שבין הצב לחלזון?" ראיינתי לפתע את מר שמרץ-"ראש ביצה", הפרופסור בקורס "ביולוגיה ריאליסטית לאנשי ספרות חסרי מושג" מלימודי התואר הראשון.
"אלו אמונות אחיות בשבח האיטיות, ואולם, התכנסות האחת יבשה ושל השניה רירית ודביקה". דיבורו נעצר לנוח לאחר כל הברה וריאותיו נזדקקו לקצבת אוויר מחודשת בתום כל מילה שנתארכה. בהסבו הצידה הלך עורו ונחרש שורות שורות של קשקשים יבשים, צפופים וקשיחים. מר שמרץ נהפך לצב. מר שמרץ היה צב מאז ומתמיד.
נמלאתי אז ידיעה, שדמתה מעט למתקפת משפטי המזל הזכורה לרע, אך גללה אמיתה רחבה בהרבה:
העולם נחלק לאנשי צב ולאנשי חלזון, למהירים ולאיטיים, לאיטיים פחות ולאיטיים יותר. הייתה זו החלוקה החשובה ביותר בין הפרטים אשר נודעה לאדם. ידעתי שעליי להאחז בה כבגבר חובב נקיון. עוד אני חושבת ושיח תותים צהלולי הפציע במקום כס המרואיינים. שמחתי שאכלתי לא מכבר, היות שהשיח משך אליו בין רגע עשרות צבים מסוגים שונים, שהלכו נמרצות מקצוות תבל כדי לאכול מפירותיו. האיטי תמיד יגיע אל התות המצומק, בערוב ימיו, וימות מרעב (משפט מצויין לספר ילדים, אגב). כזה גם יהיה דינו של העולם לולא… אצילו. אני. מארי אמנטל, בלשית פרטית, פקועת פוטנציאל וחדת ציפורניים, תחובה בתוך גרביון של צב. כך, לפחות, אני מניחה, שכן מי מממן את התלבושות המגוחכות הללו? שמעתי את הקריאה השלוחה, המכוחכחת, שהתקרבה וכמו בקעה מתוך אזניי: "מארי…. מארי…..".
הייתי משיבה מיד, כמצופה וכראוי, לו רק ידעתי איפה אני.
"מארי…! מארי…!", הצטרפתי לקריאה.
חרף הנסיבות לא היה בקולי שמץ נואשות, שכן בפעם הראשונה מזה שעתיים חשתי בנוח בחליפתי המושמצת, במציאות החסרון ובמסע החיפושים הנובע ממנה. הוצאתי מכיסי מצה מלבנית חלקה, שעל אף אכילותה סווגה בתנאים אלו כגלויה מיוחדת למרחקים חריגים. נטלתי מזלף דיו מחורר והצהרתי בנקבים: "אני חיה".
"אין צורך במידה כזאת של רגשנות", התפרץ ג. אל הערפל במזוודת הספורט העננית, "הממצמצב הקדוש לא יוכל להשאר מורדם לאורך זמן. זהו המעבר הצדדי שלנו, אל מעבר לזמן. קפצי פנימה. פנינו – ליפן!"

מודעות פרסומת

פרק II: פגישה עם רע שבא ממרחקים – האין זאת השמחה?, חלק א'

•מרץ 27, 2013 • תגובה אחת

ג. היה אות אחת יותר מדי לעיכול. גרגור בודד מן התמיסה הזאת והטעם נשאר לצמיתות בזוויות הפה, עששתי, דלקתי, מגיח בדיוק כשחשבת שהצלחת לשכחו. הנה נכנס שוב הממזר מן הדלת האחורית, רכוב על סיפור מותו שלו, כמלאך המוות המספר בדיחה לקורבנותיו על מנת שיחבבוהו.
חיבת יתר לצבים ולעצמות ניחוש, כך חשבתי בתור הזהב של שותפותנו העסקית, אינה עניין לענות בו. לכל היותר יש בה כדי ללמד על פגיעותו הסמויה של הסמוראי המלומד, החובק חרב שלופה בשנתו לעיניו הלטושות של ג'ירולמו סבונרולה, מגנו הרוחני. בקיאותו המתמיהה בקבלה הצבתאית אף הועילה פעמים לפיצוח תעלומות סתומות, בייחוד אלה שנגעו בצבי מחמד שברחו לבעליהם על מנת לחיות חיי חופש וגילוי עצמי. הסכנתי עם זה, כשם שמסכינים עם רהיט לא מוצלח שקיבלת במתנה מקרוב-משפחה נוח להיעלב. לשם כך נועדו מגירות ולשם גם שלחתי את ג., היישר אל מגירת הגרביים העמוקה של נשמתי. כלל ידוע הוא שכל גרב חסרה סופה להתגלות, אך הגרביון, לעומת זאת, נהנה מאוטרקיות מלאה, ולא כל שכן הגרביונת המסויימת הזאת, שסופחת כעת ענני אבק בדרכה אל פתח הפיר בלוויית חשמן שמנמן שפותח דלתות מעבר באמצעות שבב מתכת חכם שתקוע בזנב קטנטן ומרופד. נשאבנו מעלה שלב אחר שלב עד שנפלטנו ביריקה אל דו-אופן שנגרר על ידי מחולזן נמוך קומה בשכמיה שחורה. ניידת משטרה רחרחה את השטח בשקט של מחוג המגשש דרכו אל שעת הפתיחה של הפאב השכונתי. "האם עצרה אתכם המשטרה אי פעם בדרך? שקיפות אינה מתכונותיכם הבולטות, כמדומני", קיוויתי לאנקדוטה מבדחת או מסיחת דעת למצער. לפתע היכתה בי ההכרה שאני עומדת לפגוש בג. בחליפת חלזון מיוזעת. לא, כי צחקתם. "נעבור בדירתי או שהעסקה מבוטלת" דרשתי ברוב תוקף, הגם שלא ידעתי עדיין מהם קלפי המיקוח שבידי. הקטר נהם ואילו החשמן נופף בתמונת הגוויה אל מול עיניי. "על אחת כמה וכמה, ידידי. כאן שמאלה".
צמד מלוויי עמדו על סף הדלת בקוצר רוח שעה שניסיתי לבחור מלבוש עוקר לבבות מחוסרי פעימה. ארוני הושיט לי תלבושות מבלי להישיר אליי מבט; שמלות קצרות או ארוכות מדי, מקטורנים מהוהי צבע, חולצות קומוניסטיות וסרבלי בית עם הדפסי כתמים. סקירת האפשרויות הובילה אותי למסקנה הבלתי נמנעת כי הגרביון החלזוני הוא האפשרות הסבירה והמחטבת מכולן, על אף החטוטרת והצבע העשבי. לצורכי ביטוי עצמי, השלמתי את המראה בנעלי עקב מחודדות. יצאנו לדרך.
דהרנו בחשכה מרחק בניין אחד בלבד. לא ייאמן. מדי יום ביומו זרקנו את שקית הזבל באותה מכולה יודעת-כל, קנינו את מנת הפטרוזיליה שלנו באותה מכולת מזופתת, איחלנו עיקור מוצלח לאותם שכנים מתועבים. את התיק האחרון שלנו חילקנו בינינו כשני הורים בהסכם משמורת מלוכלך על ילד משותף. איש מאתנו לא רצה בילד הזה. הוא נמנה על הילדים המרגיזים ששולחים את הוריהם אל חדר המיון מדי חודש בעטיו של מבצע הצלה כושל. משאפסה אמונתנו ביכולת התעשתותו, ניסינו להטיל את הטיפול בו זה על זו בתרצנו את אי כשירותנו בהצטדקויות מזות חרפה, כגון: "אינני מעוניינת למות" או "הגיעה שעתי לצאת ליפן ולמדוט בהרים". אחרי ככלות הכל החזרנו את הכסף למזמין והכרזנו על פשיטת רגל. כעבור כחודש, אולי יום לאחר שהשתחררתי מהכלא, כבר קיבלתי גלויה מקיוטו ובה ודאות חותכת: "אני חי". הנקניק הפרוס הזה היה כאן כל הזמן, מה? היטבתי את שיערי בתוך כובעון הניילון הנצמד, הזקרתי את מחושיי בגאון וטיפסתי עם הפמליה השתקנית עד לקומה האחרונה. ניחוח אטריות טריות ותבלינים חסרי שם פיתה אותנו מעבר לדלת היחידה שנראתה בקודקודה של עליית הגג. החשמן התפרץ פנימה יחד עם ידידו הנמוך ואני השתרכתי מאחור, משהה לעוד רגע קט את מבוע הזעם שכבר התחיל לפעפע מרקותיי.
ג. גהר מעל הכיריים בתנוחה מוכרת לעייפה. הוא בחש בסיר, כיבה את האש והתקדם אל השולחן הערוך למשעי שניצב במרכז החדר. "אכלו!", ציווה.
סטרתי לו.
ממידת הקרישה, החספוס, שיירי הפרווה וטמפרטורת עורו הסקתי שפניו גולחו לפני יומיים, שהוא עדיין משתמש במי קולון זולים, שהוא אימץ חתול, ושהוא מת לפני שמונה עשרה שעות לערך. רציתי תשובות, אך יותר מכך שיוועתי לאוכל.
האטריות היו מלאכת מחשבת של מהות וחומר, צינורות מסולסלים אל עולם האידיאות, המשלוח המיוחל שבושש לבוא. צתתן נאלח, סיכמתי בזמן שהתענגתי על כל לעס ובלע. קול רוכסן, חריקת גלגלים, נהמת מנוע ולפנינו התנוססה מזוודת ענק דמויית מכונית מירוץ, כלי התחבורה השלישי שלי להערב.
"עלינו לצאת, ללא שהות. כלומר, ללא שיהוק. רכך [כך קראו לקטר] ישטוף כלים ושלושתנו נמשיך מכאן".
"יש רק עניין אחד להשלים לפני היציאה למסע" – להשקות את הקקטוס? להאכיל את הדג? – "איך לומר זאת מבלי להרתיע? וובכן, שרי, עליך להואיל למות, במטותא, בדקה הקרובה, אם ייטב הדבר בעיניך". הוא הגיש לי כדור צהוב, מנוקד בכתמים אדומים.
שבועות של חיי שפל, התרפסות בפני בכירי עירייה, שמרטפות במסווה חיפוש ילדים במשחק מחבואים, ועכשיו אוריד את המסך על תיאטרוני העגמומי?
כן, ודאי, המתינו לרגע עד שאחמוק מכאן ולא אחזור לעולם.
פתחתי את פי.

לחלק הבא >>>

פרק I: הצב המנמנם, חלק ה'

•נובמבר 8, 2010 • תגובה אחת

בסוף מסענו האווירי נחתנו בלבו הרבוע ורב התאים של פרח לוטוחסה נבול, ממנו ליחך הצב בגניבה אך ירק בריש גלי. קרקעית הפרח הקרירה התבררה ככיתת לימוד שנועדה לאוכלוסיית החלזונות ששכנה במקום, או כך לפחות נדמה לי באותם רגעים. הצב סימן לי לשבת על אחד הכסאות הפנויים אל מול לוח מלבני גדול, שעליו צויירה בגיר קונכיה ספירלית שנהפכת כעבור עשרים שלבים לשריון צבּי. בכל שלב הופיעו על הקונכיה אותיות רבות יותר בשפה שלא הכרתי. בעודי בוחנת את השרטוט, נטלו את הצב מספר חלזונות מגודלים במסיכות. הוא דווקא התייחס למצב ברוגע ראוי להערצה, בעיקר בהתחשב בזה שאחד מהם טיפטף לפיו נוזל רותח ממין כלשהו. מהבעות פני החלזונות שהיו עדים למעשה הסקתי את מסקנתי הראשונה ליום זה: החלזונות היו בני אדם בתחפושת.

"הבה נתחיל!"

מאחוריי התגלגל כרעם רחש רירי נמרץ שנע לקדמת הכיתה. התכנסתי עמוק אל תוך קליפתי לנוכח הענק הנרגן שנעמד מולנו בתוך גרביון תולעי שניחן בחטוטרת ובחורים לידיים. מצווארו השתלשלה שרשרת בוהקת ששובצה באבנים ורודות. היה זה גבר שבטח בגבריותו.

המדים נראו נוחים ועוצבו בכשרון מסויים, לרגע אפילו יכולתי לדמיין את עצמ —

"מה איתה? חלזנו אותה!"

אוי. שכחתי את עוגיות המזל ברכב. האם אני מזדקנת או נסוגה אל דפוסים מוכרים של חוסר אחריות טיפש-עשרי? חלזונקבה הגיחה מאחורי הקלעים והגישה לי גרביון דביק משלי, שריחו העיד על כך שאין זו הפעם הראשונה שלו בתפקיד. הוא היה קצת קטן עליי, אבל הוחמאתי מבחירת המידה. הרגשתי כמו צעצוע זדוני שעודד חוסר היגיינה.

"הצב שב אלינו היום סוף סוף, אך לא בלא קורבן".

"מה! המגילה?" זעק אחד הנוכחים בעיניים שהלכו והפזילו עד שהתקבעו במקומן והתעוורו. הוא פונה.

"הס! מגילת הקונכיה ממשיכה להיכתב כתמיד. הצב חי, הלפיד עוד בוער, אבל כפי שאתם יודעים הגענו זה עתה אל סימן הפיסוק ה-8,429,304 ומכאן, שבסוף המשפט שלאחריו, נעמוד על ספו של הסימן ה- 8,429,305"

צווחות והתעלפויות נשקפו מסביב.

"אם לא נפעל בקרוב, כשהצב ישהק את שיהוקו האחרון יגיע גם קיצנו. למרות מה שכולם חושבים, הסימן ה-8,429,305 אינו חייב להיות הסימן האחרון, אבל לשם כך עלינו למצוא את ההמשך הקדוש. סופר הסת"ם שלנו כותב לאט ככל שידו משגת, אבל באין אפשרות להפסיק, הזמן שנותר לנו מעולם לא היה קצר יותר"

ה-הה, המגילה היא תנ"חלזוני שמכיל רק את ספר בראשית. עלינו למצוא את ספר שמות החדש! התחלזנתי.

"משהו אמיתי צריך לקרות, משהו תנ"כי, שיתמצת מהות שורשית ובלעדית, משהו שנספר עליו לדורות הבאים. ניסינו במשך שנים לחוות, להתנסות, להתעלות מעל היומיומי והקיצוני המתבקש, אבל הכל תמיד חזר על התבניות הקיימות שוב ושוב ושוב. אינכם שומעים על כך בפעם הראשונה. אתם הקבוצה החדשה שנבחרה כדי לחוות את שלא נחווה מעולם. נסו לא להתאבד, זה לא מקורי. יש לכם פחות או יותר שבוע, אולי קצת יותר. זיכרו שיש הרבה אנשים המעוניינים שהשחור הגדול יכסה את הארץ. הצב כמעט נתפש בידיהם בשליחותו האחרונה, אך למזלנו הוא ניצל, לא הודות לכושר ההמצאה של הגברת מארי אמנטל, המכבדת אותנו היום בנוכחותה"

החטוטרת שלי התנודדה באי נוחות או משום שמישהו ניסה להתנפל עלי מאחור.

"אסור לנו לבזבז זמן מיותר. אתם משוחררים".

תהיתי כיצד לשכנע חלק מהנוכחים להשתתף בטרגדיה עקובת דם המבוססת על סיפור אמיתי, שאכתוב לכבוד משימתנו החדשה.

"מארי, הישארי כאן. עלינו לדבר", נהם לעברי הנואם האימתני וריסק את תקוותי המנצה.

שירכתי את שובל הריר הכוזב שלי אל החדר הצדדי. הוא סגר את הדלת, הסיר את מצנפת מחושיו ואמר בלחש:

"מה שאמרתי להם עכשיו – הכל שטויות!

הם רק חבורה של פתיים שחברים בכת חלזונות אסכטולוגית שהסכימה להעניק לצב , הנתפש גם על ידיהם כמלך הברואים, מחסה בטוח ברגע שנתבקשה לעשות כן על ידינו, אנשי הצב. לצערי הם מצטיינים אך ורק בהיסטריה ולכן העדפנו להפטר מהם לזמן מה. יש סיכוי, קלוש ככל שיהיה, שתוכלי לעזור לנו לפתור את הבעיה. אנחנו פונים אליך לאחר זמן ממושך של ניסוי ותעיה. רבים לפניך ניסו ונכשלו. אנדריי מורקוב, המיסטיקן שנרצח על ידי הגזר שהופיע במהדורה האחרונה של ספר שיאי גינס, טען לפני מותו שהחמצנו משהו גדול ופשוט כחוט השערה. חרף כל מחקרינו, אנחנו עדיין לא מבינים מה גורם לצב לשהק וזה עלול לעלות לנו ביוקר"

"אז כל העניין עם הצב והשיהוקים עוד עומד בעינו?"

"כן, הכל מלבד עניין המגילה וסימני הפיסוק"

"הממ.. זה דווקא היה רעיון לא רע… ויש לנו עוד שבוע?"

"משהו כזה. קשה לדעת, כי אנחנו עוד לא יודעים מה הסיבה לשיהוקיו ומתי ייתקף שהקת בפעם הבאה. לכן הרדמנו אותו, לבינתיים"

הייתי בטוחה שהשקו אותו באליקסיר מלחלח מיתרי קול.

"הגיע הזמן שתגיד לי את האמת. אני מופיעה בדפי זהב תחת "שרברבית פשעים". לא שם מצאת אותי. חוץ מזה, מזמן לא היה לי לקוח מרוצה. איך שמעת עליי?" לפעמים אפילו חשדתי שיורש העצר של מאוריציה אינו אלא ידיד דמיוני ששולח לי גלויות רק מאי נעימות.

"האם את מזהה את הדמות בתמונה?"

היה זה ג., שכוב על צדו ליד כסא שבור.

"אני מתנצל על התמונה הבלתי מוצלחת. ממבט ראשון אפשר לחשוב שהוא רק נח. אבל לא, הוא מת"

ולא מגעגועים, החוצפן. "אין סיכוי", השבתי בזלזול מופגן בהקשה החובבנית של עמיתי.

"הוא מת. ניסינו להציל אותו, אבל הגענו מאוחר מדי. בכיס שלו מצאנו את כרטיס הביקור הזה". המ. כרטיס הביקור המשותף שלנו. "כך הגענו אליך". לב שותת צוייר מעל שמי בכשרון לא מבוטל.

נזכרתי בשיחה שדחקה בי להזמין כרטיסי ביקור חדשים לעצמי בלבד.
אני: "צריך להזמין חבילה חדשה.
מתי יבוא יום ונוסיף גם את שמו של ג. ג'וניור?"
"בלופ". השיב הדג בטקסט מוכן מראש.

"יש גופה?" לא היה זמן להתמהמה.

"יש".

"קחו אותי אליו". דרשתי. הגיע הזמן ליישר את ההדורים.

לחלק הבא >>>

פרק I: הצב המנמנם, חלק ד'

•נובמבר 4, 2010 • 4 תגובות

צעד סיכל צעד והזמן, ידעתי בוודאות, הלך ואזל כתאי מוח מול כתבה טיפוסית בעיתון או מופע אוונגרד תיאטרלי. נזכרתי בסרטו של פיטר גרינאווי שכולו עצמים דוממים שמתחלפים כל כמה שברירי שניה ונמנים בזה אחר זה ללא תכלית. העולם דיבר בשפה זרה, אירוע מצער עם משנהו, ואני הייתי הילדה הקטנה שמבינה רק את הקטעים שבהם הזוג שעל המסך מתנשק בלהט. לפני כחודש עוד יכולתי להרים את השפופרת ולחשוב בקול רם לאזניו ולפרקים גם לאיבריו השונים של ג., אך מאז הוא כבר הספיק לכנות אותי "טיטאניק שלי" ו"קיפוד שצומח פנימה" ולהיעלם אל תוך הערפל. כך לפחות דמיינתי לעצמי. ייתכן מאד שהוא עדיין גר באותה מאורה טחובה ברחוב קמינסקי. חיים על סף טביעה היו התחביב שלי, אך אולי באמת הגיעה השעה להחליף מקצוע, מין או השתייכות דתית? הייתי צמאה לשינוי, אך הסתפקתי במיץ גויאבה, לזכר הימים הטובים.
חבילת כרטיסי הביקור החדשים שלי עוד המתינה לי על השולחן לצד מספר עלונים מנקרי עיניים, כמה מכתבים וגלויה חיננית ממחזרי הנאמן, יורש העצר החביב של מדינת מאוריציה, שאת חייו הצלתי לפני כמה חודשים מפני קלדנית שאפתנית ואחוזת אמוק.

משכתי כרטיס מראש הערימה.

סוף סוף אפשר להתחיל לעבוד. נעלם אחד כבר יש ואם לא אמהר, קרוב לוודאי שאצטרף גם אני לרשימת הנעדרים. העדפתי להשאר בחוץ, שכן תיעבתי אירועים המוניים. חוברת המתנות שהגיעה עם פירוט הוצאות כרטיס האשראי שלי מעולם לא הייתה מרגיעה יותר. שיככתי את המועקה הצבית בעולם דמיוני של חגורות הרזייה אדיבות ונשפי סכו"ם מפוארים. החיים, כמדומה, נמצאו במקומות אחרים ומה שחוויתי אני היה כשאריות מזון תועות שכיערו את חיוכו המלגלג של העולם. זה לפחות מה שניתן היה להסיק לאור פעולתו העיקשת של איזה קיסם תקיף שניסה להדוף אותי ממקום למקום בשעות האחרונות, ובחיים בכלל, אם חושבים על הדברים מתוך פרספקטיבה בונה. לכל השיות הנקודים והנימפות הצורחות! הצב כבר היה בידי, הפקידו בידי את האוצר היקר ביותר של העולם, אולם קופסת העצם חסרת התוחלת שלי התנתקה כך סתם באמצע השליחות, עקב כאב ראש מטופש, והניחה לגנבים רצחניים לחמוק אל הלא נודע עמוסי שלל. יותר מדי אנשים הבינו שיש להם יותר מדי זמן פנוי בידיים ושמוטב לנצלו לצורך מעשים קיצוניים ומותירי חותם. ניגשתי למגירת המזכרות שלי והוצאתי תקליטור שקיבלתי לאחר מספר עפעופי אקדח מאחד האדריכלים הראשיים בעירייה – 'וויקימפדיה- תקליטור המפות השלם'. כשהתוכנה עלתה נתבקשתי להזין שם של רחוב ומספר. "הצהבת המנוצחת, 35". המחשב השמיע צפצוף נרגן. לרגע חששתי שהקלדנית המטורפת שוב בעקבותיי, אך אז נפתח חלון שהסביר באדיבות: 'הכתובת אינה נמצאת במאגר'. כמובן. הזנתי כעת רק את שם הרחוב וכשהתקבל השרטוט לחצתי על הרווח שבין בניין 33 ל- 37. החלון שנפתח הפעם אמר כך:

"בעבר עמד בקואורדינטות אלו ארמונו הקטן אך רב ההוד של הוד שריוניותו, צבתולומיאו. לאחר שהוגלה המלך, נהרס הארמון לפקודת השליט ומפאת כבוד לזכרו הותירו מרווח נטול מספר בנקודה זו. בשנים 2008 ו-2009 שלושה דוורים נמצאו שם עירומים ואובדי דרך וכיום הם נמצאים תחת השגחה פסיכיאטרית בבית ההבראה "יד למעופף" שבעיר"

כשחזרתי למקום עמדתי במרווח וצעדתי לאורכו הלוך ושוב, מקווה שאחת המרצפות תתמוטט מתחתיי או שאחווה התגלות כלשהי. "פססט", קרא לי מישהו או משהו מכד נוי ענקי שעציץ בגוניה מדומה ננעץ באמצעיתו.
"תהיתי מתי תשובי הנה. לא יכולתי להגיד שום דבר מקודם כי חששתי שהם עדיין בסביבה".
הוד ירקרקותו התגלה כרובוטריק בעל כישורי התעצצות.
"הייתי בטוחה שחטפו אותך!"
"למדתי כמה טריקים באלפיים שנות חיי. אני אמנם עוד חלש, אבל תרגיל העציץ עובד תמיד. העוללים האלה לא יכולים לעולל הרבה בלאו הכי. עכשיו, על כל פנים, אצטרך שתשאי אותי עימך. השקעתי יותר מדי אנרגיה בתרגיל האחרון ועליי לנוח"
"כן. המזוודה אצלם?"
"אכן. הם עוד חושבים שאני בידיהם כנראה. קחי אותי יחד עם הכד, אני בטוח שהוא לא יחסר לאף אחד"
הכד שקל כמו כוכב לכת ננסי עם תסביך כבידה. שלא בניגוד לכל ציפיה, לאחר שני צעדים כבר חשתי במטח אטבי כביסה שניתך על ראשי. אישה זקנה עם נדודי שינה ומטפחת קומנדו מחתה על כך שהרכוש המשותף של הבניין, סלע האחווה הבין קומתית, נלכד בשבי. כמה אורות נדלקו והסולידריות התנפצה כעבור מספר קללות עסיסיות שהחליפו הדיירים המנומנמים. לא היה לי ספק, נעלי עקב הן המצאה מגוחכת. מזל ששכחתי אותן ויצאתי בנעלי בית.
"לאן הולכים, אגב?"
"למכסה הביוב בחצר האחורית של בניין 33. היק!"
הוא שיהק!
פתחתי את מכסה הביוב והרכבתי את כבוד גחוניותו על גבי.
"למה בחרתם בי, בעצם?" שאלתי בזמן שירדתי בסולם, מנסה לשמור על נעלי הבית שלי מנפילה.
"הכל יתברר בקרוב. פולו-קולו-מורידיאנדי!"
ענן סרוח צף תחת רגלינו.
"עלי".
ריחפנו בהיכל תת קרקעי אפל שהלך והתבהר ככל שירדנו למטה. קבוצה של חלזונות מגודלים נופפה במחושיה לקראתנו מן הקרקעית.
"ברוכה הבאה לארמון שלי", אמר הצב, "עכשיו אפשר להתחיל".

לחלק ה' >>>
<<< לחלק הקודם
<<< לחלק הראשון

פרק I: הצב המנמנם, חלק ג'

•אוקטובר 31, 2010 • 3 תגובות

כמו בסיפור על הקוף שהפריז באכילת פירות ונעשה שמן מכדי שיוכל לצאת מבעד לפירצה שבגדר הגן האסור, כך גם הרדיו-דיסק שלי סירב לפלוט החוצה את הדיסק שהכנסתי לתוכו לפני עידני עידנים. ברגע התנעת הרכב השתלטה על תודעתי הנוהגת מדיטציית הדמיון המודרך של קבוצת הניהיליסטים האנונימיים שלי, אליה נהגתי ללכת מפעם לפעם בחודש האחרון.

"אתם מוציאים את התותח,

את הגרזן,

את רימון היד,

את המרגמה,

 

 

[…]

את פצצת האטום, סוף סוף,

ומפעילים את כולם בבת אחת.

 

 

[פאוזה]

בום קסום.

קול פיצוח רם ומשבר איברים נשמע בחלל ואז –

דממה עמוקה וארוכה לאין גבול.

אתם לבד.

 

 

 

 

 

הכבישים ריקים, וגם התורים, המכללות, המוסדות, הבתים. אין מי שירגיז אתכם בנהיגה, נפטרתם מכל כתבי העצות לחיים טובים, אין מי שיגרום לכם לחבוט את הראש בשולחן, אין מי שייצר זבל, אין."
כמה מרגיע.
"אתם יוצאים מביתכם ולא שומעים אף קללה, לא מריחים עשן של סיגריה, לא דורכים על מסטיק שמישהו ירק ארצה ללא רחמים. אין יותר מלחמות, אין יותר ויכוחים, אין יותר מישהו שרוצה למחוץ אתכם עד עפר. אבל עכשיו" —
הנה מגיע הקטע השנוא עליי  — "אתם לבד לבד. אין מי שיכין לכם פאד תאי. אין מי שיטיס את לו ריד לארץ. אין יותר לו ריד. אין עם מי לדבר. אין את מי לשנוא. כולם פרחו להם. כל מה שיש לכם הוא אתכם, וזה רע מאד".

איפסתי את הווליום. הם ידעו שכולם מאפסים את הווליום בשלב הזה, אך טענו שככל שהמצב משתפר, כך גם ניתן לשמוע יותר ו"לקבל את האמת המרה על עצמנו". כן, למעט מניפולציות שפלות וקרבות סיף בלתי מבוקרים, לא היה לקבוצה הרבה להציע, אבל אולי בשבוע הבא יהיה יותר טוב. הרעב המשיך להציק לי, אך הוטלה עליי משימה מסתורית ונותרו לנו עוד כחמש דקות נסיעה לערך עד לרחוב הצהבת המנוצחת 35.

"הרדיו לא עובד, אני מניח?"

"לא, לדאבוני, אלה שהתפוצצו באפוקליפסה המוקלטת לפני כמה שניות עקרו את האנטנה"

הוד ירקרקותו ישב בתוך כס המזוודה המבריק שלו ונראה שקוע במחשבות קודרות לאורך הנסיעה כולה.

"אני יכולה לשיר משהו אם תרצה. איזו מוסיקה אתה אוהב?"

נכון, אבל לא ידעתי מה לומר. כשניסיתי מקודם לשאול אותו לאן אנחנו נוסעים, איך הוא הגיע למזוודה הנוסעת ובכלל, מה גורם לו לשהק, הוא השיב בשתיקה ובמצמוץ עד.

"רציתי להאזין לחדשות. אולי הם כבר יודעים משהו, עלינו לשמור על עירנות"

נשמע כאילו בן שיחי לא דיבר זמן רב וקולו בדיוק התנער מרגבי אדמה שנדבקו אליו במשך ביליוני שנות אבולוציה.

"אני מצטערת. אפשר להכנס לתחנת הדלק הקרובה ולחכות שם עד למבזק הבא"

"אין צורך. כבר הגענו".

הצדק היה עימו. הצהבת המנוצחת 33, הצהבת המנוצחת 37, אבל היכן נמצא מספר 35?

"לא ניתן לראותו מכאן"

"ברשותךָ", שירבבתי את הצב לתוך המזוודה ויצאתי אל הרחוב, שנראה רחוב מגורים רגיל שברגילים.

כמה דקות או שעות לאחר מכן מצאתי עצמי חבולת ראש ופנויית אצבעות. חתול רשע הסתכל עליי באכזבה אימהית.

"הדוכס שלח את חיצו אך הנץ עף מזמן". אכן, חשבתי לעצמי, יושבת על המדרכה ומסיעה את עיניי הלוך ושוב, מ-33 ל-37 וחוזר חלילה, ללא הועיל. הרגשתי צורך עז במנת שטיפת מוח מפיחת תקווה.

"אתם מוציאים את התותח,

את הגרזן,

את רימון היד,

את המרגמה …"

 

 

 

 

נסעתי הביתה.

 

 

 

 

 

 

 לחלק ד' >>>

<<< לחלק הקודם
<<< לחלק הראשון

 

 

 

 

 

 

פרק I: הצב המנמנם, חלק ב'

•אוקטובר 28, 2010 • 4 תגובות

בתודעה פרוצה רצתי לחזית הבניין. בראשי התנגן שיר שלא הכרתי קודם, הוא קרא לי, "you should come with me to the end of the world…I feel you don't want to come"', ואז צווח צווחה קרובה כל כך, שמשכה אותי לכיוון מוגדר אך בלתי ידוע עדיין. הרגשתי כאילו הייתי אחד הלחצנים בשלט רחוק, שניחן בזכות להיות הגונדולה שלוקחת אל עבר התכנית הכי גדולה ששודרה אי פעם ביקום. השעה הייתה כבר אחרי חצות ורק הקיוסק הסמוך לבניין גילה אותות של חיים. בטלויזיה שהייתה תלויה מעל לדלפק שידרו תכנית מיסטיקה זולה שבה התארחו ידעונים אשר התיימרו לדעת כמה שיהוקים הפריח הוד שריוניותו לאוויר העולם בטרם אסרו ריקרדו השלושה עשר, הארבעה עשר והחמישה עשר על הספירה מכל וכל והגלו את רב הזוחלים למקום לא ידוע. מאז אותו יום נחלק העולם בגלוי לשני חלקים מרכזיים – אלה שהאמינו בנבואה ואלו שבזו לאלה. הייתה זו מעין דת שיכולת להאמין בה אם רצית ויכולת גם לא כמובן, בדומה ליהדות או לנצרות, שגם אם אינך מאמין בהן, לא נמנעת ממך האפשרות לחטוא חטאים איומים ונוראיים שישלחו אותך למחבת של מטה. איש לא ידע היכן נמצא הצב כיום, אך על פי חישובי המיסטיקנים היותר רציניים (שרובם כבר מתו מחרפת רעב), אם מתחשבים בקצב שיהוקיו עד ליום הגזירה של ריקרדו (קצב שתועד יום אחר יום בקפידה על ידי ה"מאמינים", או סתם שוחרי טובת העולם), השנה הנוכחית הייתה פחות או יותר על סף השיהוק האחרון. ביני לביני לא יכולתי להכריע אם היו דברים מעולם, אך כיוון שתיעבתי ציניות ובעיקר בטחון מופרז בעניין כזה או אחר, יצאתי להגנת הצב ודורשי שלומו בכל עת שנקרה בדרכי פקפקן שכפר במלכות. המנטרות כבר הפסיקו לקרקר במוחי, שיכל להתרווח שוב ללא מפרע במאורתו החלקלקה. טרם יכולתי להכריע האם הברנש העולץ בחר בי לקורבן מקרי או שמא נבררתי מן התבן האנושי במחשבה תחילה. פרשתי לנגד עיניי את יריעת הזמן האחרון וניסיתי למצוא שיבושים, גומות או סדקים, אך לשווא: הפגמים ואי הסדירויות פוזרו באופן שווה לאורך החודשים האחרונים, כתדפיס נקודות מהפנט על גבי תכריכים משומשים. כל יום הוא מוות חדש, היה המוטו של חברות קבורה וגם של עסקי הפרטי, ששיגשג רק כשאף אחד לא הסתכל. כבר חודשים שלא הציעו לי מקרה עסיסי ורב תחבולה וחושיי הלכו והחלידו לאיטם. סוף העולם?
חשבתי לעצמי על הקריאה המכשפת שהמשיכה להתנגן ברקותיי, כשלפתע הואיל לעמוד מולי אותו גבר זחוח שנישל אותי מארוחת הערב הגואלת שתיכננתי לעצמי.

"מצטער על המרק, אבל זה ממילא לא משנה" אמר והסיט אותי 90 מעלות לצידו הימני והחשוך של בניין המסעדה. הגבה שלו דיממה מעט, האחיזה שלו הייתה מוכרת להתמיה. על הקרקע שנחשפה לפניי שכבה מזוודה תפוחת גו. עיקמתי את מצחי בהגזמה כדי לשדר אי סלחנות יוקדת. "עכשיו יש לךְ כל מה שאת צריכה. כדאי שנפעל מהר, ממילא אין לך שום בעל חיים להאכיל או עבודה קבועה לדאוג ממנה".

גבר חצוף, פטרוני ושדוף שכל! מי הוא חושב שהוא?

"דֵמיס. העונג כולו שלי". הוא הביט לצדדים, מחייך כהרגלו המתסכל.

"למען האמת נמאס לי מהתפקיד הפאסיבי שתפרתָ לי, לרעוב, להתקף משפטי מזל תמהוניים, להיות מושא הריגול שלך"

הוא נהנה מאד מתשומת הלב.

"נו, הכל שטויות הרי. עכשיו קחי את המזוודה הזאת וסעי לכתובת שרשומה בפתק הזה. לבד, הכל לבד, תמיד לבד"

זו לא הפעם הראשונה שאני עוזבת הכל עם מזוודה זעירה כשבליבי טינה עזה לגבר חסר נימוסים. קול חריקה מחריש אזניים נשמע מכיוון הרחוב הראשי. הוא דחף לידי פתק והוסיף "אל דאגה, עוד נתראה". הוא התחיל להתרחק לעומקה החשוך של הסימטה, אך כעבור מספר צעדים השליך לעברי צנצנת בלתי זרה לחלוטין, שכמעט ופגעה בצד היותר פוטוגני שלי, ולחש: "שכחת את זה. הפעם קיראי את חוברת ההוראות לפני שאת מתנפלת עליה"

הכרתי יותר מדי גברים כאלה, שבטוחים שתחום העניין ה א מ י ת י של כל אישה הוא אכילה. מחצתי גברים כאלה לארוחת בוקר, בהינף שמלה, כבואש חסר עכבות. כלומר, הראיתי להם מה באמת מעניין אותי. לפחות אין ספק שלא הוא הפטפטן מהנבואה הכפייתית. הסתבר שהחריקה של קודם בקעה מן הרכב שלי, שחיכה לי על הכביש הראשי, ללא נהג. הנחתי את הצנצנת במושב האחורי, את המזוודה התכוונתי להכניס לתא המטען. "בבקשה, לא", דיברה המזוודה תוך הפגנת דרך ארץ. היא הייתה כבדה באופן משונה, הרגשתי כאילו מנוע קטן מטרטר בתוכה.

לחלק ג' >>>

פרק I: הצב המנמנם

•אוקטובר 28, 2010 • 5 תגובות

נעים מאד, מארי. בלשית פרטית, פקועת פוטנציאל וחדת ציפורניים, תחובה בתוך גרביון של צב.
לא הייתי שם תמיד. הצב המנמנם, לעומת זאת, היה גם היה. הכל ידעו כי ברגע שהוד ירקרקותו ישהק את שיהוקו ה-8,429,305, יגיע העולם לקיצו וינעל בתוך כך את משחק הסנוקר הקוסמי, שבו התגלגלו הברואים החשים כאישונים מוכי גורל עד לבליעה האחרונה. זה אמור לקרות, בעצם, ממש בכל רגע.
הכל התנהל על מי מנוחות עד לפני שבועיים, כשעזבתי ברוגז נואש את מופע האבסורד "פו, הדב המטאלי" שהועלה בתיאטרון "פירכי" השומם שבפאתי העיר. אוכל לסכם את תחושותיי בייחול עמוק למבול שישים קץ לפעילות המוחית המיותרת כל כך של רבים מכדורי הסנוקר המתבוססים במיצי החיכוך של עצמם. ביקשתי שקט פשוט ובריא, כשל נער זעוף שהחליט לחסוך מעצמו השתתפות בליל סדר שבו אוכלים עוד לפני כוס היין הראשונה, ובהחלט לא כשל להקת גברים בהינומות-קסדות מגבת שעומדת דמומה על הבמה למשך שעה ארוכה מדי. נזדקקתי לחומר מפיג, משכך אשליות מנופצות, לחבר שלא ידבר הרבה, אלא רק יעביר עימי מתוך הזדהות את משך הזמן שנחוץ לי לשם הדחקת מה שראיתי. התקשרתי למסעדת "אטריה ליום גשום", מס' 2 בחיוג מהיר, ושיכנעתי אותם לשנע לדירתי, למרות שעוד רגע הם סוגרים, מרק אטריות חריף (דרגת "נבוקוב"). כמה דקות לאחר שנכנסתי בדלת, הופיע השליח עם הטובין. הוא היה מבודח להחשיד. גם נאה באופן בלתי רגיל.
לא, כך הוא היה רוצה שאספר את הסיפור הזה.
בלא אומר הוא הגיש לי את השקיות, ואני הושטתי שטר של מאה. הוא השיב לי את העודף בשמחה מופרכת ולפני שיצא הפטיר בלחישה: "מזל טוב". משימת ההדחקה הפכה דחופה הרבה יותר. פתחתי את השקיות והדם שבקיבתי החל לפעפע עד לאונות הזעם הזך ביותר: בשתי השקיות ניצבו רק שתי צנצנות שקופות של עוגיות מזל שציחקקו לעומתי ללא בושה. הה. המסעדה הארורה כבר הייתה סגורה, לא היה על מי לצעוק לבינתיים, והייתי רעבה מאד ובלי שום חשק להתפשרויות. פתחתי את הצנצנת ושלפתי אחת מראש הערימה. פריכה וטעימה, ללא ספק, אך ללא כל פתק בין החמוקים. כך היו גם השניה והשלישית. מה ביקש לעולל אותו לץ ארור? התכוונתי לצאת מהבית ולאתר את הפרחח המצחין ממסתורין, כשלפתע הממוני שלוש מנטרות, אמיתות חידתיות שנכפו עליי בין רגע:
"המדרון החל לנוע. עת להאזין לפה הפטפטן "
"הדוכס שלח את חיצו אך הנץ עף מזמן "
"שלא כשריון, השפם המזוייף אינו מסתיר דבר "

מה? התעטפתי במעילי ויצאתי לרחובות הנקלים לחפש תשובות.

| אל חלק ב' >>>

 
%d בלוגרים אהבו את זה: